ההתנגדות למילת תינוקות שהגיעה לישראל צריכה להדאיג את יהודי העולם
ברית מילה שוב מותקפת. זאת המציאות כבר זמן מה. אבל מתחולל שינוי מהותי. תנועת ההתנגדות למילה צוברת תאוצה בכל רחבי העולם, מאמריקה למרבית אירופה. אז מה השתנה? התנועה באמת הגיעה לישראל, וזה צריך לגרום לכל היהודים בכל מקום להיות מודאגים עמוקות.
במאמר מעריב שכותרתו 'אמת קטנה תעמוד זקופה: מה הסיבות מאחורי ההתנגדות לברית מילה?' שפורסם לאחרונה במעריב, ארנון נתן פותח בשאלה שכולנו צריכים לשאול: 'מדוע אנו מקיימים את המצווה הזו?'
במבט ראשון, ברית מילה נראית קשה להבנה. כמובן, מי בכלל היה רוצה לגרום כאב לתינוק? אבל יש להתבונן עם פרספקטיבה ביקורתית בטקס שלנו כדי להבין באמת במה מדובר.
נתן נוגע בסוגיות רבות במאמר וכל אחת מהן דורשת התייחסות מדוקדקת. הראשון הוא נושא הסיבוכים שלאחר הפרוצדורה. סיבוכים בברית מילה הם דבר שאף אחד לא רוצה להעלות בדעתו או גרוע יותר - לחוות. אך הסטטיסטיקה מראה כי סיבוכים מתרחשים בשיעור נמוך להפליא:
"שיעור הסיבוכים הקשורים להליך המילה אצל הילוד, בזמן או לאחר המילה, הוא בערך 2-6 לכל 1,000. שיעור זה גדל פי 20 אצל בנים שנימולו בגיל 8-9, ופי 10 עבור מי שנימול לאחר גיל 10."
אולי חשוב יותר מהתדירות הנמוכה של התרחשות הוא קצב העלייה בסבירות הסיבוכים כשהילד גדל. כל איש מקצוע רפואי יגיד לך שהזמן הבטוח ביותר לבצע ברית מילה הוא בגיל צעיר ככל האפשר - כלומר בסביבות גיל שמונה ימים. וזה אפילו בלי לקחת בחשבון את האופי הברברי של אדם שצריך לעבור את ההליך בשלב מאוחר יותר בחייו.
השאלה הבעייתית אם ילד מתויג כ'שונה' אם לא נימול הוא נושא נוקב, במיוחד בקהילה היהודית. ברית מילה נפוצה כל כך בקהילה שלנו. מחקר אחד דיווח כי 91.7% מהבנים בישראל נימולו בשנת 2016. אם הורים בוחרים לא לימול את ילדיהם, הם אכן יהיו שונים מבחינה זו. אבל אני לא מעלה על הדעת שיש לבצע ברית מילה כדי להימנע מרגעים לא נוחים. ובכל זאת, מציאות כזו תבדיל מטבעו את הילד משאר הקהילה.
מרבית הרטוריקה במאמרו של נתן מהדהדת את שפת תנועת ההתנגדות למילה ברחבי העולם. קבוצות כאלה בוחרות באופן אקטיבי להתעלם מעובדות או מנתונים מדעיים באובססיה שלהן לסיים את מילת הילודים. אחת הטענות העיקריות שלהן היא שהעורלה מכילה 20,000 קצות עצבים. פיסת נתונים זו היא ניפוח משמעותי מכמות מידע מוגבלת שנאספה במחקר שנערך על ידי הנרי סי באזט בשנת 1932.
"באזט ספר 212 קצות עצבים מכל הסוגים בסנטימטר מרובע אחד. רק 2 מבין 212 קצות העצבים היו קולטני חישה עדינים [...] ואף אחד מהם לא היה גופיף גניטלי, אלה שרוב המומחים מייחסים לתחושה ארוגנית."
המתנגדים למילה בסך הכל לקחו את המספר שבאזט מצא, מדדו את שטח העור שבדרך כלל מוסר בהליך והכפילו. אך כלל לא נעשו מחקרים למדוד את מספר קצות העצבים בפועל באזור. מאמר זה מנתח לעומק את נושא התחושה המינית בערלה. המאמר מסכם כי אין בסיס לטענה כי הסרת העורלה מובילה לירידה בתחושה המינית.
נתן טוען גם כי יש הפרה אתית של הסכמה בכל הנוגע לברית מילה. אם זה נכון שההליך לא יכול להיעשות ללא הסכמת הילד, אז היו לנו בעיות רבות אחרות על הידיים. לא יכולנו לחסן את ילדינו או אפילו לתקן חיך שסוע.
אף אחד מאלה אינו, ולא צריך להיות, נושא שעליו ישנו ויכוח גדול במיוחד. הורים מקבלים החלטות עבור ילדיהם בכל צעד ושעל - קוראים לזה הורות. ואם היינו נמנעים מלהחליט מכיוון שבעתיד ילדינו עלולים לחלוק על פסק הדין שלנו, אפילו לא היינו יכולים לבחור את בתי הספר בהם ילמדו.
למען האמת, לא יכולתי להסכים יותר עם הנחת היסוד העיקרית של המאמר. הנקודה שכולנו צריכים לשקול ברצינות את מה שאנחנו עושים עם גופו של ילדנו נכונה ב-100%. אבל איני מסכים עם מסקנת המאמר. שיקול זהיר זה לא אמור להוביל הורים לבטל את המילה; זה צריך להוביל אותם לבחור את המוהל הנכון.
ברית מילה היא אולי המאתגרת ביותר במצוות שלנו, אבל זה לא הופך אותה למוטעית מטבעה. כאשר אנו מתבוננים בחוויית הילד בצורה מצומצמת, אין פלא שיש שירתעו מהמעשה. אבל ברית מילה הינה, ותמיד הייתה, המצווה הבסיסית שמאחדת אותנו כעם במשך אלפי שנים. זה הגדיר ושימר את זהותנו לאורך ההסטוריה. אם נתרחק מהחוויה של התינוק ונראה את התמונה הרחבה - כמה חשוב לנו טקס זה כאומה - אז נדמה לי שהכאב הרגעי שחווה תינוק הוא מחיר קטן שיש לשלם עבור המשך קיומנו כעם.
____
זה הופיע לראשונה כאן